יום הולדת השבעים בראי הדורות.

אבא שלי ז”ל, נחמיה סנדר נולד בירושלים בשנת 1915. גדל והתחנך בשכונת מאה שערים בבתי עונגרין. התמונות של אבא מתחלקות לשתי קבוצות, למים שהוא חבוש במגבעת ירושלמית ובפאות מתולתלות ובימים שלאחריהם כאשר המגבעת אופסנה בארון ובמקומה כיפה שחורה…כי לא היתה אז כיפה סרוגה ולימים שבגלל עבודה וצורך בשרותי הרפואה היו צריכים להיות מצויידים בפנקס אדום של ההסתדרות ולהתחייב להגיע למקום עבודה גלוי ראש.

מה היו עושים היום אם מקום עבודה היתה מתנה את עבודתך לפי בגדיך, כיצד הם נראים. “וועדת חקירה” היו מקימים ואת בעל הדרישה היו מאשימים בכל מיני סעיפים של פגיעה ברגשות הפרט…אז במים ההם אנשים עשו הכול למען משפחתם, מקום עבודתם ופרנסתם.

להורים היקרים שלנו, לאבא ולאמא נולדו שלושה ילדים, אסתר אחותי הגדולה, יחזקאל אחי האמצעי ואני הקטן שבילדים. אבא היה איש מיוחד שלא סיפר לנו דברים רבים. איש עצור בעל ידע רב. העיניים דיברו ואנחנו היינו צריכים לנחש. אבא דאג מאוד שנלמד ושנקרא ספרים ושנצא לשחק בחוץ עם ילדי השכנים.

אני זוכר משפט שהיה אומר שהוא רוצה להגיע ולחגוג את יום ההולדת השבעים שלו…”אינני רוצה יותר” היה אומר.

אני זוכר את יום הולדתו של אבא שהיה בבית של אסתר בשנת 1985 בחודש מנחם אב. אבא נקרא נחמיה שביקשו ששמו כן הוא יהיה. אנחנו חנה ואני והילדים הגענו לביתה של אסתר באלקנה. אני זוכר את אבא נכנס לפתח הבית עם פנים קורנות מאושר. לבוש בחולצה בצבע תכלת והתיישב במעגל בינות לכל הנכדים שכל כך אהב.

לי, בליבי היתה משימה להגיע לגיל שאבא נקב. היו לי מספר תחנות בריאותיות במהלך השנים שבכל פעם שעברתי אותם, אמרתי לעצמי…מוטי תזכור את בקשתו ורצונו של אבא.

בשנתיים האחרונות התחיל הסבב הגדול של חברי המושב החוגגים את יום הולדת השבעים. הראשונים זכו לקבלת פנים חמה של כלל החברים ולאט לאט ההתלהבות פחתה…נשארו מספר חברים שאני כלול בתוכם שטרם הגיעו לגיל זה וקראו לנו…הילדים.

בשנה שעברה לאחר חג הפורים לא חשתי בטוב, ניסיתי להדחיק והתברר כי אין מה להסתיר, קראתי לחנה וסיפרתי לה מה שקורה, התייעצנו עם הרופא המטפל והוא אמר לנו שחייבים לנסוע לחדר המיון. הימים ימי התפרצות הקורונה. אני מתחבט ביני לבין עצמי, זה הזמן ללכת לבית חולים כאשר חולי קורונה זורמים לאישפוז למחלקות מיוחדות שהוקמו בבתי החולים.

יום ראשון בלילה, על השולחן בקבוק ליקר שוקולד, מספר כוסיות ועוגיות. הלילה חוגגים לי יום הולדת 69. טרם שתינו לחיים ואנחנו ואני הזמנתי את הילדים לספר להם שאני בדרך לבית חולים. הם הגיעו וסיפרתי להם מה קורה…”אבא קודם נשתלה לחיים לכבוד יום הולדתך” הם לא וויתרו. אני בתוכי חושב על אבא ואמירתו שהוא רוצה להגיע ליום ההולדת השבעים ואני אינני יודע בדיוק מה יקרה ואם גם אני אגיע לגיל המיוחד הזה?

נפרדתי מבני המשפחה, ביקשתי מהם שלא יבואו איתי לבית החולים, לא רציתי שמישהו מהם ידבק בבית החולים…מספיק שאני אסע וכך נסעתי לבדי באמבולנס לחדר המיון בבית החולים קפלן. הכניסו אותי בשעת חצות והשכיבו אותי על אחת המיטות, סגרו את הווילון ואני בוהה באוויר ושואל מה יהיה? בע”ה מאחל לעצי שה’ יהיה בעזרי.

“מוטי מה נשמע מה מעשיך כאן?” שואלת אותי אחות חדר המיון…לא זאת לא סתם אחות, אנחנו מכירים זו אחות חברה של הילדים שלנו, בת המושב. לי זו היתה הקלה הרגשתי שעכשיו אינני לבד, כי גני טל משפחה ויחד כל החבורה ועכשיו אחות זאת שנעמדה לצידי היא תשמור ותגן עלי. התקשרתי לחנה וסיפרתי לה שהגעתי לבית החולים. “אל תדאגי ואל תיקחי את זה קשה שלא רציתי שתבואי איתי. א. היא כאן האחות ויש לי מה שמשגיח עלי”.

בלילה בקושי ישנתי…יום הולדת שלי היום ואיך אני חוגג בחדר בבית החולים, מימיני ומשמאלי חולים…לאן הגעתי מה קרה? ונזכרתי שלפני תשע שנים חגגו לי את יום הולדתי ה – 60 בבית החדש בגני טל החדשה וחלמתי כבר אז כיצד נראה ביום ההולדת השבעים…וכאן בדרך תחנה ביום הולדתי על מיטת חוליי בבית החולים.

נכנסתי לבדי לבדיקה פולשנית דרך הפה, הרדימו אותי ולפני ההרדמה הרופאים שואלים מאין אתה בא ומה אתה עוסק וסיפרתי בשמחה ובגאווה על גידול עצי המורינגה וכמובן שהם לא ידעו על מה אני מדבר…ר….ר…ה… וכאן כנראה נרדמתי.

לאחר הבדיקה במצב שיינתי העלו אותי לחדרי ואמרו שלי שעלי לשהות בבית החולים מספר ימים עד להחלמתי המלאה. בשעה שלוש ראיתי תכונה במסדרונות של המחלקה. אמרו לי שהולכים להפוך את המחלקה למחלקת קורונה וכנראה יעבירו אותי למקום אחר.

חזרתי ונשכבתי במיטה…טרם אמרו לי מה מצאו בבדיקה. לחדר נכנס כנראה רופא גבוה ומתיישב לצד המיטה. שמי ד”ר…אני מנהל המחלקה. היה לך דימום בקיבה, הדבר המפליא ראינו שהפצע המדמם נמצא בתהליך הגלדה, איננו יודעים איך זה קורה כל כך מהר וזו העובדה. הדימום שלך פסק, רק בזכות זה אתה משתחרר ותמצא מנוחה בבית שלך. שם יהיה לך יותר טוב.

ו…אני חושב ויודע דבר שהרופא אינו יודע. ההגלדה של הפצע באה בזכות המורינגה. אני אומר לו את זה והוא מקשיב ולא פוסל את דברי. אני מסביר לו שמניסיון שלי וממחקרים שקראנו המורינגה ידועה בתכונות הטובות שלה המגלידות פצעים.

ואני אורז את חפצי…אין לי בגדי יציאה, לבית החולים הגעתי בפיג’מה ובבית אף אחד לא יודע שאני משתחרר וכך בבגדי לילה יצאתי משערי בית החולים ועליתי על המונית שהיתה במקום…שלום חנה תראי חזרתי הביתה, בואי ונשתה את כוסית הלחיים שלא הספקנו לשתות אתמול.

לחיים, לחיים, מזל טוב בע”ה בשנה הבאה בחגיגות השבעים שנה…בע”ה שניהיה בריאים וחזקים.הנה עברה לה שנה שאני בתוכי “חששתי” וכל כך רציתי להגיע לרגע זה, עומד בפתח חגיגת יום ההולדת שבני משפחתי עומדים לערוך לי.